כתובה

כתובה

הכתובה היא בעצם מסמך משפטי לכל דבר. אמנם מקורה עוד מימים עברו והיא בעלת היבט דתי, אך עדיין היא יכולה להוות מסמך חשוב כמו הסכם ממון.הכתובה משמשת הסכם מחייב לכל דבר.נוסח הכתובה תמיד אותו נוסח. השינויים היחידים – הוספת תאריך החופה, מקום החתונה, שמות החתן והכלה ולבסוף עיקר הכתובה – הסכום שהבעל מתחייב עליו. בנוסף לכתוב עצמו, על שני עדים והבעל לחתום, בצורה זו הכתובה מועברת לכלה הטרייה.

בכתובה, הבעל מתחייב לפרנס ולכבד את אשתו כל עוד הם נשואים, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י). בנוסף הבעל מתחייב בכתובה לתת לאישה סכום מסויים אם יתגרשו או אם יקרה לו משהו.בנוסף במסמך הכתובה מצויין מה האישה מביאה לתוך הנישואין, מה עובר לבעלה וכן מה נשאר לה אם יתגרשו. בכלל, בכתובה הבעל לא מציין רק את המזונות להן מתחייב, כי אם גם מציין את סכום עיקר הכתובה ותוספת הכתובה, את מחיר הנדוניה ואף את תוספת הנדוניה.

עיקר הכתובה:

מתייחס לסכום שעל הבעל לשלם לאישה כאשר הנישואים תמים או אם קורה לבעל משהו והוא מותיר את אשתו לאלמנה. לפי הגמרא, על הבעל לציין סכום השווה למאתיים זוזים לפחות, כיום הבעל מציין סכום סמלי אותו הוא צריך לשלם גם אם הוא גבוה במיוחד.

תוספת הכתובה –

סכום כסף נוסף שהבעל רשאי להוסיף מעבר לסכום עיקר הכתובה. אי אפשר לחייב אותו להוסיף זאת.

סכום הנדוניה –

מציין את הכסף או המתנה שהוענקה ע"י הורי הכלה. בעבר הסכום היה שייך ישירות לחתן, ובהמשך כבר לזוג ביחד.

תוספת הנדוניה –

לאישה נותנים נכסים מעבר למה שהוענק לבעל. אבל בגלל שהוא בעלה, הוא רשאי לסחור גם בנכסים הללו ומכאן מגיעה תוספת נדוניה.

המטרה העיקרית של הכתובה – שהבעל יחשוש מתשלום הכספים ולא יגרש את אישתו בקלות.אם לא יהיו עליו כל חובות אלו, יתכן שימהר לגרש את אשתו בלי בעיה וכך הנישואין יגמרו בקלות דעת.בנוסף הכתובה מבטיחה דאגה לאישה, אם בעלה ימות והיא תשאר בודדה. היום כבר הכתובה משמשת יותר ממסמך דתי, שכן כבר קיימים הסכמי ממון ובכלל האישה זכאית ליותר ממה שהכתובה מציינת, שכן יש חוק יחסי ממון הכולל מחצית מנכסי בני הזוג, אלא אם יש הסכם ממון, הקודם לו.

הבעל תמיד היה ותמיד יהיה פטור מעיקר הכתובה אם הגירושין הם באשמת אישתו והעניין מוכח.